.אוגוסט 2013, בת 25 ובטוחה שהבנתי הכל

.באותה התקופה עוד פלירטטתי עם האהבה דאז, הצילום
.לא ידעתי מה אני רוצה והיא היתה שם בשבילי וניחמה ברגעים קשים
.הכניסה צבע ואור לחיי וסינוורה אותי כך שהרגשתי מאושרת
.או לפחות ככה חשבתי

.דווקא ביום שהיה אמור להיות המאושר בחיינו- זה קרה
.הרגע הגדול הגיע, מבחן סיום ויציאה אל העולם הגדול כצלמת עם רצועה על הכתפיים
 "את ממש קופירייטרית"
בזמן שבחן את העבודות שלי ואני חיכיתי לציון, הוא זרק הערה סתמית שנאמרה לחלל האויר בלי
.יותר מדי מחשבה או כוונה
.ובעוד הוא ממשיך לבחון את התצלומים שלי בנחת, המוח שלי צעק
"??יש לזה שם"
.בשניה אחת הכל השתנה. בין הצילום לביני נפערה תהום. התאהבתי באחרת והמשכתי להעמיד פנים

.במשך השנתיים הבאות הצעקה עדיין מהדהדת לי בראש
!אני יכולה לכתוב, ולחסוך לפנסיה
לעבוד בתחביב שעד עכשיו היה שמור לשירים שבמגירה, לטקסי הסיום ולאנלוגיות הבלתי
.פוסקות כי תמיד יש לי מה להגיד
 

.הרומן הפך לחברות ACCב
.וכמו לכל זוג, היו רגעים שצחקנו ועשינו שטויות וגם רגעים שרציתי לזרוק אותה מהחלון, ולהיפך
.כמו שאמרתי- חברות אמיתית

.היום אנחנו במערכת יחסים לכל דבר
.אין סוף מהאגדות לסיפור. אין לסיפור סוף בכלל
.אנחנו חיות ביחד. רבות, משלימות, מחייכות לעוברים ושבים ומספרות אחת לשניה כשיש לנו משהו בין השיניים
.היא כועסת עלי כשאני חופרת ואני צועקת עליה שהיא שותקת יותר מדי
.באמצע הלילה אני נזכרת במשהו ממש חשוב והיא מושיטה לי את המחברת וממשיכה לנחור
.נדבר על זה כבר בבוקר

.אנחנו בלתי נפרדות
 

.ועכשיו אני נזכרת שמעולם לא אמרתי לך תודה. אם אתה קורא את השורות האלה, תודה
.לפעמים המילים הכי פשוטות, המילים שזרקנו כי אנחנו לא צריכים, הן אוצר לאדם אחר